קבלת ערר התביעה נגד ההחלטה לשחרר בערבות כספית מואשם בעבירה של החזקת אמל"ח

כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו עבירה של החזקת אמל"ח, ונטען כי הוא החזיק ברשותו רובה מאולתר, מחסנית וכן 44 כדורי 9 מ"מ שמצא במערה ליד ביתו, והתכוון למכור לאחרים. בימ"ש קמא דחה את בקשת התביעה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, והורה על שחרורו בערבות כספית, בהעדר אינדיקציה מספקת אודות טיבו של הנשק המאולתר ומידת מסוכנותו, ומכאן הערר שבפני. לטענת התביעה, די באישור שהיה בחומר החקירה, אודות היות הכלי המאולתר "נשק", כמשמעו בסעיף 144 לחוק העונשין, כדי ללמד על טיבו של אותו כלי, אף אם מדובר באישור שלא היה חתום. התובע מציין עוד כי כוונת המשיב למכור את הנשק המאולתר, מעידה על מסוכנותו, ומחייבת את מעצרו. לעומת זאת, הסנגור טוען כי אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.

שקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר החקירה. בדו"ח פעולה מיום 24/01/08 מציין עד תביעה 2 כי הנשק המאולתר התגלה בבדיקה שגרתית בתא המטען של מונית במחסום ביר זית, וכי מדובר בנשק מאולתר מסוג עוזי, כשמחסנית בתוכו, ו-44 כדורי 9 מ"מ בצדו בתוך קופסה. הנשק היה עטוף בכרית, והמשיב הודה כי הכרית ומה שבתוכה שייכים לו. באמרתו מיום 27/01/08 ציין המשיב, שהינו סטודנט באוניברסיטת אבו דיס, כי מצא את הנשק והתחמושת במערה ליד בית משפחתו ביעבד, וכי הוא ביקש להעביר את הנשק והתחמושת ולהחביאם באבו דיס, בכדי למכור אותם כעבור שבועיים כשיתחיל הסמסטר. כאשר נשאל למי ביקש למכור את הנשק, השיב כי התכוון לשאול מי מעוניין בכך, ולמכור לו את האמל"ח האמור. המשיב ציין באמרתו כי היה מודע לפסול במעשיו, וכי עשה זאת ממניע כספי בכדי לממן טיפול רפואי. לא למותר לציין כי ממשיב אינו מציין באמרתו, לפחות לא בתרגום לעברית, כי מדובר בנשק מאולתר.

על כל הנסיבות הללו, שחומרתן ניכרת על פני הדברים, יש להוסיף את האישור של רפ"ק שמיר מתחנת בנימין של משטרת ישראל, כי מדובר בנשק. אמנם בדיון בבימ"ש קמא האישור האמור לא היה חתום, אולם אינני סבור כי היה בפגם זה כדי לשלול לחלוטין את האופי הלכאורי של הראיה. ראוי להדגיש כי האישור האמור ניתן לפי סעיף 144(ה) לחוק העונשין, ומלכתחילה משקלו הראייתי מוגבל, והוא ניתן לסתירה, כקבוע בחוק. בכל אופן, ההגדרה בסעיף 53(א)(1) לצו בדבר הוראות ביטחון, רחבה יותר מההגדרה שבסעיף 144 לחוק העונשין, ולא נזכרת בצו הפרוצדורה של תעודה בחתימת קצין משטרה שנזכרת בסעיף 144. לכן, העובדה שהאישור שהוצג בבימ"ש קמא לא היה חתום, אין בה כשלעצמה כדי לפגוע בעוצמת הראיות, במידה שיהיה בה כדי לשלול את עילת המסוכנות.

כאמור, חומרת הנסיבות בולטת: המשיב הודה כי מצא רובה ומחסנית בתוכו, ותחמושת בצידו, והודה עוד כי התכוון להעביר את האמל"ח למקום אחר ולהחביא אותו שם, ובסופו של דבר למכור אותו, למעשה לכל המרבה במחיר, בעבור בצע כסף. קצין משטרה אישר כי אותו רובה, אשר רק בדו"ח הפעולה מצוין כי הוא נשק מאולתר, הוא בבחינת "נשק", וברור שהמשיב לא היה חושב למכור את הנשק, אלמלא סבר כי מדובר באמל"ח אפקטיבי ובעל ערך. יש במעשיו אלו של המשיב, אשר יש להם ראיות לכאורה בחומר החקירה, כדי ללמד על הלך רוחו של המשיב ולבסס עילה מובהקת של מסוכנות, שהרי המשיב גילה כי בשל בצע כסף, אין הוא נרתע מלסחור באמל"ח, אשר יש בו פוטנציאל ממשי של סכנה לביטחון הציבור, ומי יודע לאלו ידיים היה עלול האמל"ח להתגלגל, ואיזה שימוש פסול ניתן היה לעשות בו (לעניין המסוכנות בנסיבות דומות, ראו ע"מ 156/02).

יוצא אפוא כי יש ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למשיב, ויש גם עילה מובהקת של מסוכנות, אשר אינה ניתנת להפגה בחלופה שנקבעה בהחלטת בימ"ש קמא.

נוכח האמור, ערר התביעה מתקבל, ותחת החלטת בימ"ש קמא, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו בתיק זה.        

ניתנה היום, 24 בפברואר 2008, י"ח באדר א' התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: